מצוות השבת הינה מצווה נצחית, כך לימדונו חכמינו וכך נקבע בבלי ובירושלמי, כפי שכתב החפץ חיים בהקדמתו לחלק ג' במשנה ברורה: וזכת שמירת השבת מועיל למחול לו על כל עוונותיו, כמו שאמרו בגמרא כל המשמר שבת כהילכתו אפילו חטא כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה… ולזה רמז הגמרא שישמור שבת כהלכה, דהיינו שלא לחלל אותה בשום פרט. כל המשמר את השבת כאילו מקיים את כל התורה 

המאה העשרים ואחת מציבה בנינו אתגרים לא מבוטלים בכל הקשור לשמירת השבת, לא עוד מלאכה מפרכת היא המצדיקה את המנוחה ביום השביעי כי אם הפעלת מוצרי חשמל באמצעות דיבור, קיום שיחות בין יבשתיות ללא כל מאמץ ובלחיצת כפתור, המצאת החשמל ועוד.

מחד שמירת השבת מחוייבת היא מעצם היות היהודי בן לאביו שבשמים, מאידך ביצוע פעולות יומיומיות אינן כרוכות לרוב בל"ט אבות מלאכה דוגמת חרישה, סחיטה בניה ובישול.

השאלה העומד לפתחנו היא, האם משימתם של תלמידי החכמים בדורנו היא לקשור את המציאות העכשווית להוויה השבתית באמצעות איסורי מלאכה בשבת של לט אבות מלאכה מותאמות לדורנו, או שמא על יום השבת להיות יום רוחני אווירה דתית על פני האווירה החילונית השוררת?

יובהר, עמנו עבר מטמורפוזה כזו לאחר חורבן הבית, עת נמחקו מצוות רבות יחד עם חורבנו של בית, ור' יוחנן וחכמי המשנה ישבו על המדוכה וביססו את הלכות השבת באופן המותאם למצב החדש שנולד, מצוות השבת יחד עם מצוות אחרות נותרו בעינן, אולם השבת שמרה על מעמד העל שלה כמצווה דאורייתא גם לאחר חורבן הבית. המצווה שאורכת 24 שעות מידי שבוע, מהתורה.

הלכות שבת מרובות הן, וכבר בפסיקותיו של ר' יוסף קארו והרמב"ם נמצאנו למדים כי לא די באיסורי המשנה, אלא יש לעדכן את הלכות השבת בהתאם למציאות החדשה, בזמנם. הלכה מעניינת פסק הרמ"א בשם תרומת הדשן, בהלכות שבת סימן שמ סעיף ד. איסור כתיבה שאינה מתקיימת, הרמ"א פסק שמותר לרשום אותיות באוויר. חידושו של הרמ"א הוא שהעתיד טומן בחובו שינויים מרחיקי לכת המאפשרים דמיון "מוחשי" ללא אמצעי פיסי. מעין התייחסות לעולם וירטואלי בשבת, לעתיד לבוא (ימינו אנו) יש לתת את הדעת לכך. חכמינו לא "התביישו" ופסקו.

הלכה נוספת דנה במי שהלך במדבר בשבת ואיבד את תחושת הזמן ואיננו יודע מה התאריך ומה היום, עליו למנות שבעה ימים מיום ששכח, השבת אם כן בעלת היבט אישי פרטי. השבת הינה מצווה פנימית בליבו ובנפשו של היהודי. את השבת יש לשמור בצביון והכרה פנימית. יש לבסס את שמירת השבת הפנימית בליבו של היהודי באמצעות חינוך והכוונה נכונה לשמירת השבת.

הבבלי במסכת פסחים דף נו דן באנשי יריחו, שפעלו מכורח המציאות באופן שונה מזה שהנהיגו חכמי ישראל וכך נאמר במשנה, על שלושה הודו להם חכמים ועל שלושה לא הודו. המשנה אמנם במסכת פסחים ואכן דנה בפעולות שונות שביצעו ביום יד, אולם הרלוונטי לענייננו היא הפעולה של אוכלים תחת הנשרים בשבת, כלומר אכלו מתחת לדקלים הנושרים את התמרים שנשרו במהלך השבת. הגמרא בהמשך מסבירה כי אנשי יריחו פרצו פרצות דהיינו עסקו בפתרון יצירתי של שימוש בכפות התמרים ללכידת תמרים הנושרים ובצעו את פעולת הפרימה של הכפות דקל שהסתבכו זו בזו ובתוכם תמרים שנשרו והורידו אותם במהלך השבת, חכמים לא שבעו נחתם מהרעיון הזה ומיחו בידם. אנשי יריחו, עיר התמרים ביקשו לבסס הנהגה מעשית יותר עבורם, בשונה מהנוהג השבתי ההלכתי ששרר. אנשי ההלכה ביססו את הלכותיהם על פי הלכות הגולה, ולא לקחו בחשבון" א המצב הייחודי של אנשי יריחו, הצחיחה, הברוכה אך בתמרים. כאן נראית הדיאלקטיקה, שבין העולם המסורתי הישן לעומת העולם החדש, בו אנשי יריחו, אנשי ההתיישבות הצעירה, מבקשים לשנות את ההלכה. הדיון האם יש לראות באנשי יריחו ככופרים או כחדשנים הלכתיים, יפה לכאן.

ובנצח ישראל הסביר המהרל מפראג בפרק לד, מעלת המשיח מנוגדת לעולם הטבעי עשד כדי אין סוף ייסורין של המשיח כדרך שאמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. העולם הטבעי מנוגד לרוחני, המודרני אם תרצו, דר בכפיפה אחת עם הטבעי שהרוחני ממנו והלאה. השבת אותו ניצוץ אלוקי חלק אלוק ממעל, נקודת המשיח בהוויה השבועית היומיומית נאבקת מחדש בחידוש הטבעי הנגיש, והזמין לכל.

השבת נעם הנשמות והשביעי עונג הרוחות (רבי אהרן מקרמלין), השבת לנצח תהיה השיא של השבוע החוזר על עצמו ובו נחפש את העונג הרוחני בכל דור ודור.