מהות העמדה של היורשות הוא שכל התשלום ששילמו בני הכפר הינו בעצם קאן פסי, וכל התשלום של 400 הינו בעצם כסף ראוי, ואין בעל חוב וכתובת אישה גובים מכספים אלו.

סברת הראש מלוניל היא שבעל חוב גובה בראוי ואף התבסס על סברת רבינו אפרים שבעל חוב גובה בראוי כבמוחזק. אולם מוסכם שזו מחלוקת הראשונים האם נוטל או לא, והקאן פסי הזה הוא ראוי ואין בעל חוב גובה הימנו. ממילא יצחק שקיבל לידו כבר את הכספים הם אינם נחשבים עוד ראוי אלא הוא מוחזק בהם ואין היורשים יכולים להוציא מידו. ואם יטענו היורשות שלא היה חייב לו משה גבאי כלל הכספים נאמן יצחק בשבועתו שישבע על מה שהיה חייב לו משה גבאי ויעמוד בשלו שכן הכספים תחת ידו על הדין ועל האמת. ולכן הכספים שייכים ליצחק.

בנימוקי המהר"ם מלובלין בתשובתו לשאלה האמורה, נימוקיו היו מורכבים משני ראשים, האחד אין מטלטלי יתומים משתעבדים לבעל חוב אלא מתקנת הגאונים ואולם בעניין זה כתב שאין תקנת הגאונים חלה שכן לא נסמכו עליהם, והשני שדבר פשוט הוא שאין בעל חוב גובה מאלו הדמים שזה ראוי ממש.

מכאן שמי שסובר שבעל חוב גובה בראוי כבמוחזק גובה מהיתומים את השבח שהשביחו הנכסים אחר יתת אביהם שבחא דממילא. וזה למרות שהוא ראוי ולא באו אלא לאחר מיתת אביהם ובענייננו יצחק החזיק כבר את הנכסים שלקח מבני הכפר לא מוציאים ממונו בסברות אלו.    

ואולם אפשר לחלק, אומר המשנה למלך – וזה עיקר דיוננו כאן.

שכן, ידוע שכאשר כתב "דאיקני", בשטר ההלוואה גובה מן הראוי כבמוחזק. אבל אם לא רשם דאיקני, לא גובה בראוי.  לווה ואחר כך קנה ומת איכא מאן דאמר שאין בעל חוב גובה מאותם נכסים כל שלא כתב דאיקני. ובשוע מובא שאף על פי שלא כתב דאיקני אם מכר או הוריש בעל החוב גובה. ומביא המשנה למלך סברא שאומרים שבעל חוב גובה אם לווה ואחר כך קנה ומכר או הוריש את מה שקנה, שמשועבדים לבעל חוב אפילו אם לא כתב דאיקני – שיעבוד צף לכאורה.

ומביא את בעל התרומה שכותב בשער מג חלק ד סימן טז לווה שלווה וכתב בשטרו דאיקני ומת הלוה ולאחר מכן מתו מורישיו, פסק רבינו אשר שבעל חוב יכול לגבות מאותם נכסים שנפלו לו מהבן של הלווה. ומביא את דעתו של המארנח ר' אליהו בן חיים שלאחר תקנת הגאונים עבור המלויים משתעבדים נכסי הלווה גם אם רשם דאיקני וגם אם לא רשם איקני – שיעבוד צף,

ומוסבר שתקנת הגאונים היתה שיכול המלווה לגבות ממיטלטלי כמו שגובה ממקרקעין שהשתעבדו לטובת ההלואה ויש שסברו שתקנת הגאונים היא גם על מיטלטלין שנרכשו לאחר ההלוואה שזה לכאורה יותר ממקרקעין. וייפו הגאונים את כוחם לעניין מיטלטלין יותר מאשר מקרקעין. ומנמק שתקנת הגאונים היא שהמלווה מסתמך על המיטלטלין האלו המצויים בידיו. 

 

 

רמבם פרק כא הלכה א מהלכות מלווה ולווה.

מסכת בבא מציעא דף טו

בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן. אלא שאם שבחו מאליהן טורף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה מחצית השבח. 

הורו חכמים גדולים ואמרו לא יהא הלוקח רע כוחו מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה לפיכך אם השביח מאה והוציא חמישים נוטל כל ההוצאה וחצי השבח יתר על ההוצאה והחצי עם הקרן טורף בעל חוב.

וחוזר הלקוח וגובה את הקרן מנכסי הלווה אף מהמשועבדין שמכר או נתן מאחר זמן שמכר בו ללוי. אבל השבח שטרף ממנו בעל חוב בין בחציו ובין בכולו לא גובהו אלא מנכסים בני חורין של שמעון שתקנת עולם היא שלא יגבה השבח ולא הפירות שאכל גזלן ולא מזון האישה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להן קצבה.

ומקולי כתובה שלא תטרוף אישה מן השבח כתובתה ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח בלבד הבאה מחמת הוצאה עצמה לפי שהשבח בא לאחר שלווה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח בנכסים שבאו לו אחר שלווה משניהם שהן חולקין כאחד.

לפיכך ראובן שלווה משמעון מנה וכתב לו שאני עתיד לקנות וחזר ולווה מלוי מאתיים וכתב לו שאני עתיד לקנות וקנה אחר כך שדה ומכרה ליהודה במאה וחמישים והשבחה יהודה בהוצאתו והרי היא שווה שלוש מאות טורף שמעון ולוי הקרן וחולקין אותו בשוה נמצא ביד זה 75 וביד זה 75.

וחוזרין שמעון לוי ויהודה שלושתן וחולקין מאה וחמישים של שבח על הדרך שפירשנו.

נמצא שמעון טורף מנה שלו משדה זו ולוי טורף מאה שלושים ושבעה ומחצה ויהודה נוטל את השבח שישים ושניים וחצי. וכזה הן חולקין אפילו הן מאה.

עד כאן לשון הרמבם.

בהלכה ב' מחלק הרמבם בין שבח לבין פירות שיש להם דין שונה.

מעשה שהיה מובא במשנה למלך – הגאון ר' יהודה רוזאניס

הר' משה גבאי יצא מהעיר קארנובלה ונעלם בסביבות העיר. יצחק ברוך יצא לחפש אחריו כי היה חייב לו מאה גרוש שנתן לו. כשיצא לדרך שאלו אותו בני כפר אחד מה אתה מחפש אמר להם שהוא מחפש את חבירו מפני שהוא חייב לי מאה גרוש אמרו לו בני הכפר אל תחפש אחריו קח מאה וחמישים גרוש ותעזוב אותו בשקט. ר' יצחק הבין שרצחו אותו וחוששים מדין המלכות שמא יוודע דבר רציחתו, ולא רצה לקחת מהם מאומה ומיד שלח לעיר סופיא, היכן שגרו קרוביו של משה גבאי וסיפר להם את המעשה. שיבואו לחפש אחריו ואולי ימצאו את הרוצח ויענישו אותו. למשה גבאי היו ארבע אחיות והן היורשות אותו בלבד. מיד כשנודע להן הדבר הזה העמידו מורשה מטעמן בערכאות של גויים, והגיע המורשה לעיר קארנובלה ותבע בערכאות של גויים את בני הכפרים על דבר הרציחה. והגיעו כולם לבית המשמר, בגין תביעתו של המורשה ובגין תביעתו הכספית של יצחק ולא נמצא הרוצח. בערכאות של גויים הורו לבני הכפרים לשלם למורשה 300 גרוש בגין קאן פסי (כופר) ומאה גרוש פסקו ליצחק עבור ההלוואה.

אחר כך בא המורשה ותבע בדין תורה את יצחק להחזיר לו את המאה גרוש. שכן עליו הלביא ראיה איך היה חייב לו מאה גרוש הנפטר. ור' יצחק שילם לו ארבעים גרוש ונשארו בידו כשישים גרוש שכן הוציא הוצאות בגין המשפט מול הערכאות של גויים.

עד כאן המקרה.

בדין התורה נימוקי היורשות: בעל חוב, גם אם הוכיח את חובו של משה גבאי, עדיין אינו גובה מהיורשים שכן למוריש לא היו נכסים והמאה גרוש האלה נחשבים רכושו של המוריש ועל כך השאלה היתה שיצחק ענה מה פתאום הרי השלוש מאות קאן פסי נועדו בגין הרציחה ואילו המאה גרוש זה בגין ההלוואה שהוא פטר את בני הכפרים מכל תביעה עתידית בעניין זה של ההלוואה שחייב לו מאיר גבאי.