המהות של חברה היא האחריות המשפטית הנפרדת. עיקרון זה נחשב כהמצאה הגדולה של המאה ה – 19. התרומה הגדולה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת הוא היכולת של עסק לנהל את עסקיו תוך הקטנת הסיכון לבעלים וזאת על מנת לעודד יוזמות עיסקיות אשר פועלות לטובת הכלכלה בכללותה. כך אפשר לפעול בגדול, "לפי חוק המספרים הגדולים" לחשוב על יזמות בהיקפים גדולים ולאפשר קידום כולל של החברה והעובדים. מה שמאפיין את האישיות המשפטית, הוא הכשרות החברה להיות בעלת זכויות משפטיות והכשרות להתחייב בחבויות משפטיות  בכך הכיר המשפט שגם לחברות, ולא רק לפרטיים, יש בעלות, זכויות וחובות ממש הוענקה להן אישיות פרטית ונפרדת. הדין מגדיר חברה שמתאגדת כמעין "אדם", ופעולת רישום פשוטה הופכת את החברה לישות עצמאית ונפרדת אשר קיומה אינו תלוי במשקיעים או בבעלי מניות , היא מיוצגת ומתפקדת על ידי ובאמצעות בני אדם אך היא נפרדת מהאנשים הפועלים בשמה ובאמצעותה.

במאה ה – 20 התפתחו 2 תיאוריות מרכזיות: התיאוריה הריאלית והתיאוריה החוזית.

התיאוריה הריאלית גורסת כי החברה היא "אדם" וכמו כל אדם טבעי היא בעלת רצון, מטרה, אינטרסים יכולת פעולה ואחריות עצמאיים, ותכונות אלו מיוחסים לחברה עצמה ולא לפרטים המרכיבים אותה. לפיכך אין לזהות את החברה עם בעלי המניות ורכושה של החברה אינו רכוש בעלי המניות ואלה אינם אחראים לחובות החברה. התיאוריה הריאלית הציגה את החברה כ"שחקן מלא במציאות הכלכלית-משפטית" כך שאם החברה מוכרת כאדם אין להגביל את כשירותה המשפטית והתוצאה של כך היא מתן לגיטימציה לתאגידים גדולים ואי הגבלה רגולטורית של המדינה.

התיאוריה החוזית מבוססת על תיאוריה כלכלית והיא גורסת כי לחברה אין זהות וקיום עצמאיים אלא היא "מכשיר מימוני-משפטי". היא מנוהלת ומוסדרת על ידי מערכות יחסים חוזיות, מפורשות ומשתמעות, עם בעלי המניות, ספקים ועובדים, וכל מערכות החוזים האלה  יוצרות פקעת של חוזים כך שלחברה אן תוכן מהותי משל עצמה אלא היא רק נועדה לשרת את האינטרסים של מי שמחזיק באותם "חוטים חוזיים שהפקעת עשויה מהם". בהתאם לתיאוריה זו כל אחד יכול לבחור האם לקשור את עצמו לחוזה עם החברה ובאילו תנאים  ומהם הזכויות והחובות המחייבים אותו. החוזים מבטאים את העדפות של כל אחד מהצדדים לכן הם גם חשופים לתחרות.  על פי אותו קו חשיבה כל מערך הדינים האמור לפקח על כל אחד מבעלי החוזים אינו אלא בחירה רציונלית של הצדדים, ועל הדין להתיר לצדדים לקבוע את ההתקשרות ביניהם כרצונם , לכן אין להגביל את כשירותה המשפטי. התיאוריה החוזית מעדיפה פחות חוקית והגבלות של המחוקק שכן הגבלות אלה עלולות בסופו של דבר לפגוע בעקרון של חופש החוזים.

בישראל, בעבר, לא כולם הסכימו עם עקרון האישיות המשפטית הנפרדת והביקורת היתה על השימוש באמצעותו להגבלת אחריות כלפי צדדים שלישיים. המחוקק לא קיבל ביקורת זו והשאיר בעינו את העקרון גם לגבי חברות קטנות . ובית המשפט בשורה של פסקי דין נטה לשמור בקפדנות על אישיותה המשפטית הנפרדת של התאגיד בדיני החברות אשר נחקקו ב – 1999 נקבע עקרון האישיות המשפטית הנפרדת בצורה כוללנית  וזאת במטרה לאפשר פעילות כלכלית. חוק החברות מגדיר את החברה כבעלת אישיות משפטית נפרדת ואולם במקביל מטיל אחריות אישית במספר מקרים על בעלי המניות בחברה. 

דיני החברות בישראל מושפעות משתי התיאוריות: את התיאוריה הריאלית ניתן לראות בדבריו של הש' ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מ"י, פ"ד מה(4) 364, 380:

"התאגיד הוא אובייקט לזכויות ולחובות  (במובן הרחב) כמו אדם בשר ודם… ". ואילו התיאוריה החוזית היא זו שעומדת בבסיס חוק החברות.  יחד עם זאת למרות שהתיאוריה החוזית דוגלת בחקיקה דיספוזיטיבית (מרשה), בו לכל פרט יש את האוטונומיה להתאגד ולקבוע את תוכן התאגדותו, הרי בחוק החברות יש גם חקיקה קוגנטית (מצווה). הבסיס הרעיוני לחקיקה מצווה הוא שללא התערבות רגולטרית ייגרמו כשלי שוק שונים לכך שהצדדים לחוזה לא יוכלו להגשים את רצונם  והתועלת שלהם וכן התועלת החברתית מצרפית תפגע. הסבר נוסף הוא מוסרי ולפיו יש לקבוע כללי הגינות ומוסר כדי שחברה תוכל לתפקד. 

התוצאה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת היא שחברה הינה הבעלים של הנכסים ולבעלי החברה אין זכות ישירה באותם נכסים, ומכאן החברה יכולה לייחד את הנכסים העסקיים לטובת הנושים העסקיים ולא לנושים הפרטיים של בעלי החברה. בפס"ד סולקין  קובע הש' זוסמן: "בעל חוב של בעל מניות יכול לעקל את המניות, אין הוא יכול לעקל את נכסי החברה. אין אדם יכול לרדת לנכסי החברה זולת אם בא בתביעה עליה והצטייד בפסק דין נגד החברה, ולהבדילה מבעל המניות באופן אישי".

תוצאה זו שניתן לייחד את את נכסי החברה לטובת נושי החברה מקדמת את הפעילות העסקית שכן הנושה העסקי יכול לתמחר את הסיכון שבמתן אשראי ולהקטין את אי הוודאות של הנושים העסקיים.