הרמת מסך מהווה חריג לשניים מעקרונות היסוד של דיני החברות – עקרון האישיות המשפטית הנפרדת ועקרון האחריות המוגבלת. עקרונות אלה, שלובים זה בזה והם מהווים "מסך" בין האישיות המשפטית הנפרדת לבין המנהלים ובעלי המניות של החברה שלכל אחד מהם חובות וזכויות. הרמת מסך היא מכשיר משפטי לשם מניעת שימוש לרעה באישיות הנפרדת, היא מגינה על החברה כגוף עצמאי ועל נושי החברה מפני שימוש לרעה במסך ההתאגדות של בעלי החברה ונושאי משרה בה אשר עלולים לגרום לנזק אדיר במשק. הרמת מסך כרוכה בהתעלמות בית המשפט מן ההפרדה בין אישיותם המשפטית של בעלי המניות ובין אישיותה המשפטית של החברה כך שבעצם בית המשפט יוצר יריבות ישירה בין צד כלשהו התובע את החברה לבין בעלי המניות שלה וזאת כדי לאפשר לו לתבוע את בעלי המניות ישירות. 

בדרך כלל עקרון האחריות המוגבלת נשמר בקפדנות ותפקידו החיוני של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה מסחרית בחיי הכלכלה התקינים על מנת לאפשר לחברה לפעול כגוף עצמאי נפרד מבעלי המניות שלה. בית המשפט העליון קבע בעניין זה: "אולם, למול עקרון זה, התגבשה זה מכבר בחקיקה ובפסיקה האפשרות להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה. בעל מניות או נושא משרה בתאגיד עשוי להימצא חייב אישית עקב הפרת חובות האמונים והזהירות המוטלות עליו, בהפרת חובת תום הלב החוזית, בהתקיים יסודות עוולה נזיקית, או בדרך של הרמת מסך המפריד בין הישות המשפטית של בעל המניות לישות המשפטית של החברה. ואף על פי כן, לית מאן דפליג כי הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה הוא הכלל הנוהג והטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה לא תתבצע כדבר שבשגרה. הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, בכל אחת מהדוקטרינות המשפטיות לעיל, מחייבת נסיבות שיצדיקו זאת" .

דוקטרינת הרמת המסך התפתחה בתחילה בחקיקה שיפוטית, ולאחר מכן בסעיף 6 לחוק החברות. ביקורת רבה הושמעה בציבור כנגד החוק שכן הוא הקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב וסוחף להרים את מסך ההתאגדות "כל אימת שנראה לו נכון וצודק לעשות כן". הביקורת ומלומדים טענו כי הניסוח מסמל שיקול דעת כללי מדי ויש מקום לצמצמו למקרים בהם יש שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, אחרת תיווצר חוסר וודאות לגבי אופן ניהול העסק ותכנון התוצאות העיסקיות. בנוסף נטען כי החוק אינו מבחין בין בעלי המניות (ודירקטורים בסעיף 54 לחוק) לבין אנשי עסקים ויזמים הלוקחים סיכונים עיסקיים ולגביהם אין מקום להרמת מסך ויש לעודדם לבצע פעילות עיסקית, לבין "מקימי חברות סידרתיים" אשר עושים שימוש לרעה במסך ההתאגדות, שלגביהם יש מקום להורות על הרמת מסך. 

פועל יוצא של הביקורת היה הצעת חוק ממשלתית לתיקון הסעיף (וסעיפים נוספים אשר לגביהם הושמעה ביקורת וביניהם ביטול סעיף 54 המרים מסך על דירקטורים או נושאי משרה בחברה) ובדברי ההסבר נאמר: "סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהיליה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. כדי להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק מוצע לקבוע כי המקרים שבהם ייוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון, צודק ויעיל לעשות כן.", (ההדגשה לא במקור).

התוצאה מהתיקון היא צימצום העילות וקביעת רשימה סגורה להרמת מסך.  התיקון קובע תנאי סף לייחוס חובות החברה לבעלי המניות למקרים בהם נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת תוך שימת דגש על הונאה, קיפוח, נטילת סיכון עסקי בלתי סביר, ועל פגיעה במבחן יכולת פירעון החברה. התקיימותו של תנאי מהתנאים הנ"ל אינו מספיק אלא דרוש גם שבית המשפט "מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן". כמו כן הסעיף מוסיף יסוד נפשי של ידיעה, כך רק כאשר בעלי מניות מעורבים באופן ישיר בפעילות המנוגדת לסעיף 6(א) בית המשפט עלול לחייב אותם בחובות החברה. 

כפי שכבר נאמר לעיל לאחר תיקון מס' 3 המחוקק צימצם את העילות להרמת מסך  לרשימה סגורה ולמקרים חריגים בהם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת "להונאת אדם או קיפוח נושה": מדובר בעיקר במקרים חברות סדרתי אשר מקים מדי פעם חברה מכניס אותה לחובות והתחייבויות ואז מתחבא תחת הגבלת האחריות ומקים חברה חדשה. 

הברחת רכוש מנושים – כאשר חברה עומדת בפני חידלות פרעון ובטרם כניסתה להליכי פירוק מזדרזים בעלי המניות להציל את הרכוש הנותר ולהעבירו ע"ש חברה אחרת או להשתמש ברכוש לבל יוכלו נושי החברה לפרוע את חובם. עירוב נכסים – בחברות פרטיות לעיתים השולט בחברה  אינו מקפיד על הפרדה בין "כיס העושר" של  החברה לבין נכסיו הפרטיים. אם עירוב כזה הטעה צד שלישי עלולים להיווצר תנאים להרמת מסך.

מימון דק (במימון פעילות החברה על בסיס הון עצמי מינימלי) – בהתאם לסעיף 6(א)(1)(ב) לתיקון לא מספיק מימון דק על מנת להביא להרמת מסך אלא צריך יסוד נוסף, הוא היסוד של פעילות בניגוד לתכליתה העסקית של החברה. לכן כל עוד נעשות הפעולות מתוך "השאת רווחי החברה" מימון הדק לא מהווה אחריות אישית ולא ניתן להרים מסך בגינו. אך בפס"ד בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות מתאימות עשוי בית המשפט להרים את המסך בשל עילת מימון דק. הש' רובינשטיין, בדעת מיעוט, קבע כי בתיקון מס' 3 לחוק גילה המחוקק את דעתו כי מימון דק לא יהווה, כשלעצמו, עילה להרמת מסך, פרופ' אוריאל פרוקצ'יה   טוען כי בעסקים קטנים אשר הוקמו במימון דק, אין תועלת חברתית, אפילו התועלת היא שלילית, מהגבלת אחריות שכן  ממילא אין בכוחם להרחיב את עסקיהם ובכך  ליצור אפשרויות תעסוקה נוספות  והשימוש בדוקטרינת הגבלת האחריות מביא יותר נזק מתועלת.

סעיף 6(א)(1)(ב) קובע כי נטילת סיכון בלתי סביר, באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה, והמהווה עילה להרמת המסך אך ורק כאשר אין לאותם סיכונים עסקיים כל בסיס עסקי ממשי, מבחינתה של החברה. מכאן, שכאשר נוטלים קברניטי החברה סיכונים עסקיים מרחיקי לכת, מתוך ניסיון כן להציל את העסק בקשיים – לא יהווה הדבר בסיס או עילה להרמת המסך.

בסיפא של סעיף 6(א)(1)(ב) נקבע כי ניתן להרים מסך ב"שים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה – גישה אחת מתייחסת לעילה זו כי אם יש ביכולת החברה לשלם את חובותיה אין צורך בהרמת מסך.  על  פי גישה אחרת הרמת מסך תיעשה רק לאחר שימוצו כל ההליכים כנגד החברה ועד לסיום הליכי הפירוק של החברה, אם מתקיימים הליכים כאלה יש לעכב את ההליכים כנגד בעלי המניות.